|
טיול קיאקים של אלון ומישה מדריכי קיאקים ראשיים במועדון חותרי הקיאקים לב-הים
אין לי מושג על מה אני חולם בלילות. או שאני שוכח את חלומותיי בהקיצי או שמרוב העייפות הפיסית פשוט הפסקתי לחלום. 10 שעות רצופות בקיאק – מורגשות בדיוק כפי שהן נשמעות לאוזן זרה. הצלצול המציק של השעון המעורר. הצג הדיגיטלי מראה חמש-וחצי.
-
אלון?
-
כן, כן, שמעתי
לגנוב עוד מספר דקות של תרדמה... אנו שוכבים, עטופים בשקי השינה. יום אחרי יום, למעלה מ 30 יום על אותו המזרן הקטן, באותו השק"ש, על אותה הכרית שהיא בעצם מעיל פליס מגולגל.
עוברות עוד מספר דקות של שלווה ונחת.
-
קמנו?
-
יאללה!
-
מה עם גדי?
גדי הצטרף אליי ואל אלון על תקן חצי מתלמד. הוא בעצם חותר לא פחות חזק מאיתנו, וכל ים שאלון ואני מסוגלים להתמודד איתו – גם גדי יכול. ההבדל בינינו הוא הניסיון המעשי של טיולי קיאקים עצמאיים שחסר לגדי, הידיעה הברורה היכן נמצא הגבול שלך, הראיה הצלולה של מפת הסכנות מול היכולת שלך להתמודד איתן. גדי פתח את המסע איתנו ואחרי 18 ימים אמור למסור את הקיאק לאישתי, אינה, שבתורה תלווה אותנו 10 ימים. מעין מירוץ שליחים. את השליש האחרון של ההקפה נסיים רק אלון ואני.
צעקה רמה: "גדי?!!!"
קול עמום מהאוהל הסמוך: "כן..."
"אנחנו לא נחכה לך פעם נוספת, ב 7:30 אנחנו על המים."
מטבעו גדי אוהב לעשות דברים בקצב שלו. מבחינתנו כל יום הוא משתפר, מתפקד ביתר יעילות, אנו מתחילים לקבל עזרה ממנו במטלות היומיום מעבר לשטיפת הכלים בים אחרי ארוחת הערב. משימה אשר אינה דורשת זריזות ולפיכך נרשמה כמשימה כמעט קבועה של גדי. גם לי נמאס קצת לרוץ, אך בכל טיול שלנו אנו מוצאים את עצמנו ממהרים. לא שאנו מנסים לשבור שיאים כלשהם, להפך. אנו חותרים בשביל האושר הפנימי שלנו ולא בשביל אגו מנופח ורעב שדורש "להראות לכולם" כמה אנו מהירים. אנו אוהבים טיולים ארוכים, אוהבים להציב אתגרים מוגדרים בפני עצמנו, אך מאידך יש לנו מחוייבויות מהבית: ילדים, משפחה, עבודה. כל זה יוצר סתירה ומכתיב לנו קצב מסויים. כך שכל השיאים שקבענו עד כה הושגו די במקרה. כך או אחרת, גדי הוא הקורבן התמים של הניגודים הללו.
7:45, באיחור מסויים אנו מפליגים. היום הוא יום של חציה ארוכה, עלינו לעבור כ 60 ק"מ בים פתוח בין Ballidavid Head ל Loop Head שבחוף הדרום מערבי. הולך להיות יום קשה דווקא משום שהים שקט למדי. רוחות וגלים מעירים אותך, ים סוער מגייס את כוחותיך וריכוזך. המתח ולפעמים אף הפחד דוחפים את העייפות הצידה, גורמים לזמן לעבור מהר. אתה תופס עד כמה אתה עייף וגמור רק כשאתה שוב דורך על אדמה מוצקה. ים רגוע, לעומת זאת, הוא כמו נסיעה על אוטוסטרדה ישרה ומשעממת: תחילה אתה ניהנה מהמהירות ומאיכות האספלט, אך אחרי שעתיים הספקת להחליף את כל תחנות הרדיו, אחרי ארבע שעות אתה נלחם כדי לא להירדם על ההגה. דבר דומה קורה בים.
חצי שעה לאחר ההפלגה אנו פוגשים סירת דיג ומתעדכנים בתחזית מזג האוויר. אכן ים שקט צפוי לנו. הדייגים משאירים לנו מתנה רבת ערך וממשיכים בדרכם. אלון מכניס שקית מלאת דגי מקרל טריים בין הרגליים כדי שתאי הקיאק הרגילים לא יסריחו. גדי ואני משחררים צרור של בדיחות צפויות למדי. הערב ייפתח בנשף חגיגי כאשר אלון ינקה את הדגים, אני אצלה אותם, אלון יכין אורז לבן בתרמוס וגדי... גדי כמובן ישטוף את המחבת השרוף וצלחות מלאות השמן בסוף החגיגה ויסדר גם את רחבת הריקודים. ואם מישהו חושב להאשים אותי ואת אלון בעריצות ובדיכוי אכזרי, כדאי שיזכור כי המחבת שלנו הוא בגודל של חצי מנה של איש אחד, וגדי הוא זה שיקבל את המנה ראשון בעוד שאני אמשיך לבלוע רוק עד שהדגים של כולם יהיו מוכנים. כך שקיימת אצלנו מערכת צדק חברתי מפותחת למדי ורשויות החוק אוכפות אותה בקפידה רבה.
השיחה על ארוחת הערב הצפויה שורפת לנו זמן לא מבוטל. אחר כך מגיעה סדרה של בדיחות וסיפורי ילדות מצחיקים, ובכך עוברת לה עוד שעה וחצי. היבשה שממנה הפלגנו הספיקה כבר להתפוגג בערפל של הבוקר. אך למרות הים השקט, השמנוני כמעט, התקדמנו רק כ 6 מיילים. ה GPS מציג קצב התקדמות עגום שהאשם בו הוא הזרם הנגדי שמשפיע עלינו בלי שאנו מרגישים בכך. הזרם מסומן על המפה הימית אך לפי אותה המפה ולפי טבלת הגאות והשפל הוא אמור להיחלש ואף להחליף כיוון בעוד כשעה, להתחיל לדחוף אותנו קדימה. שלוש שעות נוספות עוברות בשקט. זוהי שעת ארוחת הצהריים. אנו מתקבצים סביב הקיאק של אלון שמחביא בבטן ספינתו אוצרות גנוזות: קופסאות טונה, פיתות הודיות, חתיכת נקניק די דוחה וחפיסת שוקולד – ארבע קוביות לחותר. בעודנו זוללים את השלל אני מדליק את ה GPS פעם נוספת ומגלה שאנו עדיין נסחפים אחורה בקצב של כמעט קשר (מייל אחד לשעה).
חמש שעות מאוחר יותר, בסך הכל עשר שעות מתחילת החתירה – אנחנו עדיין בלב הים, בחצייה הבלתי נגמרת. הזרם לא התחלף כפי שתכננו. גדי – קודר כמו ענן חזית קרה. פניו מביעים שאלה יהודית נצחית: למה שוב זה קורה לנו? אלון ואני דווקא משועשעים לנוכח עוגמת הנפש של גדי. המצב מוכר לנו למדי. בטיולים הקודמים יצא לנו לא פעם להיקלע למצבים דומים, ועם הזמן למדנו לקבל אותם ביתר קלות. במצבים קשים במקום לחרוק שיניים ולהציג פרצוף טראגי למדנו דווקא לצחוק על עצמנו ועל מצבנו.
הבעת פנים ממזרית - אצל אלון, הוא שובר את השתיקה עם מונולוג ארוך במבטא תימני מודגש: "אני? אני בכלל שונא קיאקים! לא רציתי קיאקים. אמרו לי שזה כיף, לחצו עליי, אז הסכמתי לבוא. אבל לחתור שתיים-עשרה שעות רצוף?" גדי עוצר את החתירה מזועזע: "אתם באמת חושבים שנשארו לנו עוד שעתיים של חתירה?" אלון מהנהן וממשיך הלאה: "...שתיים עשרה שעות וחצי? שונא, אני שונא את המשוט הזה. תנו לי לאפה עם זעתר, איזו עגבניה עסיסית, קצת שמן זית, אבל לוחצים עליי! הרוסי הזה" – אלון מסתכל לעברי – "אמר לי: בוא, בוא, יהיה כיף. אני – אדם חלש, אז הסכמתי. זה כיף זה? והגל של שישה מטר שנשבר עליי בטסמניה – זה כיף? הרס לי את התספורת..." אלון מעביר יד על ראשו המגולח. אני מת מצחוק, גם גדי מתחיל לצחוק.
סוף כל סוף אנו מתקרבים ל Loop Head שמסמל את סוף החציה. הוא בולט לים כצוק אימתני, נופל לים כקיר, וככל שאנו מתקרבים אליו מימדיו האמיתיים מתגלים מול עינינו. הקיר הענק הזה הוא כמו חזית של טירה מסתורית או פרצוף אדיר של מפלצת חרוש בצלקות וקמטים עמוקים. אחד החריצים האנכיים חוצה את הצוק לשניים ויוצר מסדרון ימי ארוך עם קירות אבן בגובה של מאה מטרים. למזלנו הים רגוע, מה שמאפשר לנו להיכנס בביטחה פנימה אל תוך המעבר. אנו חותרים בטור כי המסדרון צר מלהכיל שלושה קיאקים לרוחבו. אני נכנס ראשון וכל העולם סביבי משתנה מקצה לקצה. האווירה אפלולית, קרני השמש חודרים בדלילות דרך המרווח הצר בין הצוקים. כל צוק הוא קיר בגובה של גורד שחקים צנוע, והוא אינו חלק אלא דומה יותר לעוגת שכבות. עשרות מפלסים או עדני חלון ארוכים שנוצרו מאוכלסים בצפיפות בציפורים. יחדיו הן יוצרות בניין חי של עשרות אלפי דיירים קטנים מסוגים שונים ומשונים שיצאו למרפסת ביתם להביט בפלישת הקיאקים ברחוב מגוריהם. לכל דייר יש מה להעיר על האירוע, כל אחד צועק, גוער ומצייץ. הם יוצרים רעש כל כך חזק שאני מרגיש כאילו נקלענו להפגנת מחאה המונית. הקורמורנים מחליטים לקחת את החוק לידיהם ומזנקים אל תוך המים. הם נופלים לים בכבדות של תרנגול הודו מטרים ספורים מהקיאקים שלנו, מעלים מזרקה של טיפות מלוחות לכל עבר. בחיי עוד לא יצא לי להיקלע להפצצת של קורמורנים מהאוויר.
אנו יוצאים אחד אחרי השני ממקדש הציפורים, ממשיכים הלאה לאורך הצוקים כשלפתע משתנה צורתם. אותו הטבח שאפה את עוגת השכבות החליט הפעם לגלגל אותה לשטרודל. הסליל הענק חלק לחלוטין מבחוץ. ועוד לא הספקנו לעכל את מה שראינו עד כה כשלפנינו כבר מתגלה צוק שצורתו כצורת שער הניצחון בפריס. האם זאת הכניסה הרשמית אל תוך הקונדיטוריה שביקרנו בה? קשה לתפוס שכל היופי הזה מרוכז על שטח מצומצם כל כך. איכשהו זה אפילו לא צודק. העייפות נעלמה כלא היתה, אנחנו ממשיכים לחתור שעה נוספת עד לחוף הראשון שמתאים לנחיתה. הפעם הזמן חולף מהר כי אנו עדיין שקועים בחוויה שעברנו. היום התמלא בתוכן. ...ולקינוח: המקרלים עם האורז טבולים בבירה שעוד משפחה אירית טובת לב תורמת לנו על החוף. בשקית שקיבלנו אנו מוצאים גם קרטון חלב, סטייק אחד ולחם טרי. אין מילים.
עוד לא ניתקלתי באנשים נחמדים כל כך כמו האיריים. הם מביאים לנו אוכל, דגים טריים, מציעים לנו להתקלח אצלם בבית, עוצרים לנו טרמפים. כל זאת בעוד שאנו קבוצה של שלושה גברים לא מגולחים, פנינו שרופים בשמש ומבט מוזר בעיניינו. אז מה יקרה כאשר אינה, אישתי, תחליף את גדי? נראה שכל דלתות הבתים ייפתחו ודייגי אירלנד יידלקו אחרינו בסירותיהם, מתחננים שנקבל במתנה את המקרלים שהם תפסו. ואנחנו מצידנו נהיה שבעים מארוחות הגורמה היומיומיות נדחה אותם בנימוס ונבקש עזרה בניווט אל עבר סניף "מקדונלדס" הקרוב.
אינה הביאה איתה משב חזק של נפש חייכנית ושלווה. כאילו שהטבע קידם את פניה בברכה: סוף סוף התחלנו לקבל רוח גב שדחפה אותנו קדימה בחוף המערבי והמסוכן של אירלנד.
אלון ואני התייחסנו לשמונת הימים שאינה אמורה היתה להצטרף אלינו כאל חופשה למחצה. אכן לאחר 18 ימי חתירה עם גדי היינו בכושר מצויין בעוד שאינה באותה עת התאמנו בעיקר על איך להשכיב את שני הילדים בערב ואיך להגיע למשרד בבוקר. בנוסף יש לאינה תכונה אופיינית: היא תמיד מפחיתה בערך של עצמה. למי שמדבר עם אינה נוצר רושם שהיא שמעה על הקיאקים הימיים לפני שבוע ושש-מאות הקילומטרים של חתירת סולו שעשתה בין איי יוון ובטורקיה הן בגדר של קוריוז. אני מכיר היטב תכונה זו של אינה, ואף-על-פי-כן היא מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש. כך היה גם הפעם. ביום הראשון היא חתרה "רק" 25 מייל, כי היתה עוד לא התאוששה מטיסת לילה. לאחר מספר ימים הבחורה הקטנה הזאת עשתה חציה בים פתוח של 34 מייל בין שני קצוות של Donegal bay. היא לא נשברה ולא התלוננה, ולקראת הסוף, לאחר 11 שעות חתירה, אף החליטה לפתוח בספרינט. אלון ואני, שני גברים, נושכים שפתיים ונאלצים לא פעם לרדוף אחרי הזנב הלבן של הקיאק של אינה. מעיין היא שואבת את כוחה?
שלושתנו חותרים בין שרשרת האיים שבחוף המערבי. ערפל סמיך מכסה את כל הסביבה. אנו מנווטים לפי מצפן. נדמה שהלכנו לאיבוד בתוך ענן של צמר גפן. שחפים מופיעים לפתע, עושים סיבוב מעלינו ושוב מתמוגגים בלובן. מאין הגיחו? לאן פניהם? כמו באגדה צלליות הצוקים של האי צומחות בבת אחת לפנינו, חוסמות את המעבר. אנו מסיטים את הקיאקים מהמסלול המתוכנן וממשיכים "למשש" את קו החוף. אי אפשר לנחש אפילו מה גובה הצוקים: פלג גוף עליון שלהם אבד בעלטה. הים שקט. אני דווקא מאוהב בימים הקרים הקודרים האלה. הטבע מאופק ומנוכר. הוא מדגיש את הכוח האצור בתוכו. השכבה הדקה של השחצנות והביטחון העצמי המופרז שהתגבשה בתוכי בימים הקודמים של השמש מתנדפת מהר, האור האפלולי והים שהשחיר מחזיר אותי "למצב עבודה".
בניגוד לציפיות שפיתחנו אינה לא הביאה לנו מזל רב בלהשיג מקלחת חמה. בכל נפשה העדינה היא התנגדה לשימוש ברמזים העבים כלפי האוכלוסיה המקומית. היא חיכתה שהזולת יבין את מצבנו לבד ויושיט את ידו ואת מגבתו לשלום. הזולת לא תמיד ידע לנחש את מאווינו לכן רוב ימי החתירה עם אינה היו מסתיימים במקלחת צוננת במי האוקיינוס האטלנטי. לכן כאשר אינה סיימה את חלקה במסע וחזרה הביתה לטפל בילדים – לא הצטערנו על כך יותר מדי. נכון שהיא היתה אדם מקסים ומעכשיו אלון ואני נתבשל ברוטב של עצמנו, אבל מה שוות הנפש האצילית כשטמפרטורת הים היא רק 13 מעלות והסבון הרגיל מסרב להסתבן במי מלח?
אלון ואני נשארנו לבד, חוזרים לשגרה המוכרת לנו מהמסעות הקודמים: השקמה, 9 שעות עבודה, שעות נוספות לפי הצורך, הפסקת אוכל על המים, נחיתה, ארוחת ערב, שינה. לפי ההסכם הקיבוצי שלנו כל יום שביעי - שביתת משוט אלא אם יש סערה בלתי צפויה שמאלצת אותנו לעצור לפני כן. ימי סערה – מתוזמנים רע וקשים לחיזוי בדיוק כמו חגי ישראל בלוח העברי. שנינו מכירים היטב אחד את השני החל מהיכולת הטכנית ודרך קבלת ההחלטות וכלה במספר כפיות הסוכר בתה ורמת ניפוח המזרון. גם בים אין כמעט הפתעות, שנינו מנתחים בצורה דומה למדי את מצב הים והרוחות, מקבלים החלטות שמובילות לתוצאות שצפינו. כמעט...
אירלנד מספקת לנו אתגר נוסף שלא הכרנו לפני כן: הזרמים החזקים שמגיעים במקומות מסויימים למהירות פי שתיים יותר גבוהה ממהירות החתירה שלנו. מעבר להשפעה הברורה על מהירות ההתקדמות שלנו, הזרמים טומנים בתוכם את הסכנה האמיתית: גלים גדולים ומבולגנים, מערבולות, ורפידים – בעצם כל התופעות שנצפות על הנהר רק שהן מתרחשות בים. יש מספר גורמים שמשפיעים על עוצמת התופעות הללו: כיוון הרוח ביחס לזרם, עוצמת הזרם והרוח ומאפיינים טופוגרפיים כגון קו החוף ומבנה הקרקעית. עוצמת הזרם – הגורם המרכזי במשוואה – משתנה תמידית בהתאם למצב הגאות והשפל. במילים אחרות: יכולת החיזוי שלנו בים עם זרמים חזקים מוגבלת למדי. אפשר כמובן להיות שמרן ובמקרה של ספק להישאר על החוף, אך הספקות הם כה רבים שאם לא נקח סיכונים מסויימים – ניאלץ לבלות את רוב זמננו על היבשה.
באותו יום יצאנו אלון ואני להקיף את הפינה הצפון מזרחית של אירלנד. הצוק המרשים והמאיים התרחק מאיתנו במהירות, קצב ההתקדמות הממוצע היה מעל 8 קשר – הרבה מעבר לקצב הרגיל. הזרם החזק מגובה ברוח גב של 35 קשר דחפו את הקיאקים קדימה. התקדמותנו היתה כה מרשימה שהחלטנו לוותר על ארוחת הצהריים על החוף ולנצל עד תום את הים המופלא. ידענו שהחגיגה תסתיים כשזרם הגאות העוזר לנו כעת יתחלף בזרם השפל הנגדי. באותו רגע רוח הסער שתנשב נגד הזרם תהפוך את הים במהירה למרק רותח ומסוכן, תקים גלים תלולים שיתחילו להישבר בעומק הים. אנו חותרים על זמן שאול. לפי טבלאות הגאות והשפל השינוי יחול ב 16:45.
16:00, אנו עדיין בים, מתכננים להתקדם 5 מיילים נוספים עד לנקודת העצירה. אנו שמים לב שלפתע הים מתחיל לעלות במהירות. גם לפני כן היו גלים של מטר וחצי, אך כעת הם מתקצרים וגדלים ומגיעים אף לשלושה מטרים. אני מדליק את ה GPS ומגלה שקצב ההתקדמות שלנו ירד לחצי. הזרם התחלף לפני הזמן שצויין בטבלה. ההחלטה נופלת מייד: להסתובב ולחזור נגד הרוח לחוף האחרון שאיפשר ירידה. הגלים – תלולים וגדלים בקצב מלחיץ. החלק העליון של הגל מתחיל להישבר, הרוח שואגת באוזנינו. אנו מצליחים לסובב את הקיאקים 90 מעלות, במקביל לגל, אך לא מצליחים להשלים את הסיבוב המלא. כל פעם שהחרטום מסתובב במקצת – מגיע גל חזק ומחזיר את הקיאק להיות ניצב לרוח ולגלים. המלחמה נמשכת מספר דקות שנראות ארוכות מאד, אך בסופו של דבר ידינו יוצאת על העליונה. כעת צפויה לנו חתירה של קילומטר בגשם של מי מלח שהרוח תולשת מהים ומעיפה לנו לפנים. העייניים כמעט עצומות, מבעד החריצים הקטנים של העפעף אני רואה את הרי המים הזועפים שקמים נגדנו, מתכופף קדימה, תומך במשוט כדי למנוע התהפכות וממשיך לחתור בצורה עיקשת, משקיע את כל כוחי בכל צעד. מחר דלקות הגידים – תוצאה של מאמץ חריג - יחזרו אלינו, אך היום זה יום המלחמה. יחד עם המתח מהמצב שכמעט יצא משליטה, בעיניים עצומות למחיצה, אני תופס את עצמי שאני לא מפסיק להתפלא מהיופי והעוצמה של החיה ששמה – ים.
לא, הוא לא בוגדני, הוא יפה ואצילי. הוא דורש כבוד ואינו סולח זלזול והתנשאות. הוא ודאי חזק ממני ומאלון, הסטירות ממנו כואבות. השהות בחלקו של הים היא כמו משחק מרתק עם נמר שבע שמרשה לך ללטף אותו, מתכרבל איתך על השטיח, אך רגע אחד של חוסר תשומת לב לשקשוק העצבני של זנבו – והוא יקום נגדך. לים יש נפש של יצור חי. הוא משוחח איתך, עוזר לך להבין מי אתה באמת, מאיזה חומר הינך עשוי, מה אתה אוהב. הוא מפגיש אותך עם שמחה של ילד, אך גם עם פחד מוות, ולפעמים עם שניהם באותו היום. הים מושך אותך אליו גם לאחר שהוא מגלה את פרצופו הזועם. קשה להסביר את המשיכה באופן רציונלי אך היא חזקה וכנה. ואנחנו? אנו רק נכנעים לקריאה לבוא להכיר אותו כל פעם מחדש.
לפרטים נוספים בקרו באתר המסע:
www.hoichman.com/ireland
www.ohad.info/ireland
|
