טסמניה  

טיול קיאקים של אלון ומישה מדריכי קיאקים ראשיים במועדון חותרי הקיאקים לב-הים

טסמניה? האמת שרצינו להקיף בכלל את אירלנד. אם מישהו היה שואל אותי לפני חמש שנים: "מה אתה יודע על טסמניה?" הייתי וודאי ממריץ עם האצבע את זרימת הדם באיזור המצח ועונה בהמהום משהו בסגנון: "מדינה באפריקה? אוקיאניה?" מסתבר שלא הייתי הבור היחיד ורבים מחבריי הדריכו אותי לפני יציאתי לדרך: "מישה, תיזהר שלא ליפול לידיי הקאניבלים!" נראה שלמדנו כולנו אצל אותה המורה לגיאוגרפיה.

את גילוי המיקום האמיתי של טסמניה אני חייב לחברי אלון שבאותה תקופה שהה באוסטרליה. "בוא נדחה את אירלנד במספר שנים ובינתיים נעשה משהו קרוב יותר לסידני." פתחנו את האטלס, סרקנו את האיזור, ועיינינו נתקלו באי שמימדיו, דומים למדי לזה של אירלנד: טסמניה, או בשם חיבה – טאסי.

טיולי קיאקים הם חיים בפני עצמם. יש בהם רוגע ואתגר, מחזוריות וזמן שמתארך לו לאין סוף. ההבלים נעלמים. מה אמר פוליטיקאי א' או ב'? באיזה רכב נוהג השכן? איך היה הסרט שגורף זה עתה סכומי עתק בקופות בתי הקולנוע? העדיפויות מתהפכות, שאלות חדשות וחשובות באמת תופסות את מקומן של הישנות. מה תהיה הרוח והגלים מחר? האם יש לנו מספיק מים לימים הקרובים? האם השק"ש כבר הספיק להתייבש? מה שלום הגב והכתפיים? האם חלומותינו יתגשמו ובערב הבא ננחת על החוף עם פינוקים עיליים כגון מסעדה ומקלחת חמה? עינייך נפקחות לטבע שמקיף אותך מכל הכיוונים. אוזניך מתרגלות לשקט. אתה עוקב אחר תנועת העננים וצורתם ולא רק מבטלנות. התנהגות הציפורים, השמים, הצמחיה שגדלה על החוף, מצב הירח – כל אלה הם סימני דרך חשובים שעוזרים לך לנווט ולשרוד, או – נכון יותר – לחיות את היום עד תומו, כי בעצם הזמן היחיד שקיים עבורך הוא זמן ההווה.

התכנון נמשך שנה תמימה שבמהלכה השובבות שלנו נעלמה בהדרגה והתחלפה בדאגה עמוקה. האם לא לקחנו על עצמנו משימה גדולה מדי? טסמניה נמצאת בקווי רוחב הארבעים הידועים גם בשם " השואגים" (roaring forties) בשל הרוחות העזות המנשבות באיזור. רוחות אלה שמגיעות בדרך כלל ממערב מעלות גלי עומק אימתניים שמטיילים להם באין מפריע יותר מ 8000 מייל לפני שנתקלים ומתנפצים על חופיה של טסמניה. החלק המסוכן ביותר הוא החוף הדרום מערבי שגבה מחיר יקר ממאות רבות של ספינות בהיסטוריה הלא ארוכה של האי. כאילו שעובדה זו לבדה לא היתה מספיקה חוף זה הוא גם שטח של פארק לאומי ללא סימני ציוויליזציה כלשהם לאורך יותר מ 300 ק"מ. בהיעדר טלפון לוויני זה גוזר עלינו לצאת לחתירה בלי לקבל תחזיות מזג האוויר במשך יותר משבוע או אולי אף יותר. VHF?

יום חתירה אחד הכל מסביבנו התכסה בערפל סמיך. נאלצנו לעבור ל"ניווט מכשירים" דהיינו חתירה לפי מצפן. לפי החישובים שלי היינו צריכים למשוך יותר ימינה, לפי החישובים של אלון – יותר שמאלה. הפעם אף אחד לא רצה לוותר, לכן אט אט התרחקנו זה מזה תוך כדי ויכוח קולני. כשהמרחק ביננו עלה על טווח צעקת אדם מזרח-תיכוני בכריזה שלפנו את מכשירי ה VHF והמשכנו לצרוח אחד על השני על גלי האתר. הלוואי ומישהו היה מעיר לנו על השימוש המקורי בתדרי הרדיו הימי. הבעיה הגדולה ביותר היתה שאיש מלבדנו לא האזין ל VHF. לא פעם נאלצנו לשחק את עצמנו זוג פיראטים הדולקים אחר ספינות עמוסות זהב ומשי עם משוטים שלופים וצעקות רמות מסוג: "היי, מה תהיה הרוח מחר?" קרבות לא שווים של כוח הזרוע מול מערכת המפרסים והמנוע לא תמיד הוכרעו לטובתנו. והיו גם ימים שלא היה את מי לשאול: כלי השיט היו נעלמים להם ומשאירים אותנו לבד בים. היו אלה ימי סערות.

כבר שלושה ימים איננו מקבלים תחזית מזג האוויר. בדרום-מערב הטלפון הסלולרי אינו קולט, הרדיו הרגיל הצליח לשדר רק מוסיקה קלסית סינית בתדרים אולטרא קצרים, וה VHF... עליו כבר דיברנו. הלחץ הברומטרי קרס ב 16 מיליבר בשש שעות – עדות וודאית לסערה מתקרבת. אך השמש זורחת, הרוח חלשה והאוקיינוס הדרומי שקט ומאיר פנים. נענינו להזמנה בחשש. החלטנו להתגנב ממפרץ למפרץ, לא להתרחק מהחוף. בדרך פגשנו יאכטה שהיתה בדרכה למקלט ב Port Davey – נמל טבעי מהגדולים בעולם. השייטים הזהירו שבעוד מספר שעות תגיע סערה עם רוחות צפוניות בעוצמה של 30 קשר – רוח חזקה מאד, אך כזו שמאפשרת חתירה כשהיא בגבינו. בעוד היאכטה פנתה אל תוך הנמל המוגן, אנו המשכנו הלאה לחצות את המפרץ – מרחק של 7 מייל. קבוצה של ציפורים מתעופפות לפנינו. תנועותיהן החדות מזכירות שרביט של מנצח אנרגטי. מאחורה מתקרב ענן שחור שחותך את השמים לשניים. עם המשב ראשון של הצפונית אני מפסיק לשיר, לפנינו עוד 2 מייל עד לצוק. הרוח מתגברת במהירות ומתחילה לדחוף אותנו קדימה. חמש דקות חלפו והמשוט מתחיל לשרוק, הקצף ממלא את הים. הרוח אינה עוצרת וממשיכה לעלות במהירות מעבר ל 30 קשר המובטחים. אנו מתקרבים לצוק שמאחוריו מקווים למצוא מקלט. הים הופך למרק רותח, קצף לבן מתאחד לשבילים ארוכים שרצים קדימה. הרוח צורחת ומעיפה עלינו סילוני מים מלוחים. אנו נלחמים להישאר עם הגב אליה – אחרת נתהפך. באחת הפעמים כשאני מעיף מבט אחורה אני רואה מחזה מדהים: הרוח תולשת חתיכה גדולה של ים שטוח ומעיפה אותו קדימה. באותו רגע מכה בנו משב אדיר. אנו מורידים את המשוטים נמוך כמה שאפשר וקופאים במקום, גופנו נלחם בלייצב את הקיאק. הרוח מסובבת לי את המשוט בתוך הידיים. כשהמשב נרגע מעט, והרוח יורדת ל 40 קשר היותר נסבלים אנו חותרים חזק כדי להתקרב לנקודת המפלט.

כמה שהקיאק נראה קטן ופגיע יש לו יכולת לא מבוטלת לשרוד בים קשה. החוף המערבי של טסמניה הרגיל אותנו לים גבוה במהירות. כשאלון פתח בפעם הראשונה את חצאית הקיאק שלו בים עם גלים של 4 מטר, זה נראה לי כתרגיל מסוכן למדי. "אני לא מתכוון לעשות פיפי במכנסיים", - אמר הוא ושלף בגאווה בקבוק קוקה קולה ליטר-וחצי חתוך לשניים. לא היתה לי ברירה אלא להצטרף ליוזמה.

אגב, הפיפי. נסו לדמיין זאת בעצמכם: אתם יושבים בקיאק עם חצאית פתוחה, שתי ידיים תפוסות, והחלק האינטימי ביותר שלוף לעייני הבורא. כל 10 שינות מגיע גל שנע בין 3 ל 5 מטרים – הר מים שגובהו כבנין צנוע יותר או צנוע פחות. תוך כדי איזון הקיאק עם הגוף אתם ממשיכים בשלווה את הפעולה שלמענה פתחתם את החצאית. אם נלחצתם – נכשלתם. תרגיל זה דורש כוח ריכוז שמוכר לטובי הנזירים הבודיסטים. ואנו תוהים איך ייתכן שטכניקה מתקדמת זו אינה נלמדת בקורס 5 כוכבים של BCU?

בימים הראשונים של המסע עוד שאלתי את עצמי שאלות: למה אני צריך את כל זה? הגב דואב אחרי 12 שעות חתירה, כפות הידיים הפכו ליבלת אחת גדולה, כל הגוף עייף ומחפש לו רק רגע של מנוחה. לא מספיק הסבל, אני גם משלם כסף עבורו. אך אחרי שלושה-ארבעה ימים הגוף נכנס לקצב, הראש מתנקה והנפש מתחילה לחייך.

חתירה ועוד חתירה, צעד אחר צעד: כמה עשרות אלפי תנועות חדגוניות אתה עושה כל יום? החתירה הפכה לחלק בלתי נפרד מתפקוד הגוף בדומה לנשימות. הראש כבר מזמן מנותק ממה שעושה הגוף. על מה הוא חושב במשך 12 שעות הללו? הבה נציץ פנימה.

רוב שעות החתירה הראש אינו חושב. פשוטו כמשמעו: חלל ריק כמו עולמנו לפני בראשית רק בלי תוהו ובוהו. אם היו מחברים אלקטרודות למוח, המוניטור היה מראה רעש לבן בעוצמה נמוכה עם ספייקים בודדים שאחראים לשאלה עצמית: "מתי ההפסקה?" אולם יש כמובן זמן לא מבוטל שאתה עסוק בחשיבה אקטיבית. היות ומאגר הנושאים המעניינים הוא סופי, קודם כל אתה מסדר אותם לפי סדר כמו אבני חן יקרים. את הנושאים הפחות מעניינים אתה מניח בראש השרשרת – עליהם תחשוב בהתחלה. הנושא המסקרן והארוך תמיד שמור לאמצע או לסוף החתירה ואולי אף ליום אחר. זהו קינוח מתוק ומעודן שאין להתנפל עליו בתחילת הארוחה. יש לך המון זמן פנוי, ואינך ממהר לשום מקום. ישנם גם "מאכלים" יומיים שאתה צורך בכל מקרה כמו ה"דאל-באט" של הנפאליים או הדייסה של הבריטיים, או הוודקה של הרוסים. אלה הם שירים שאתה חוזר עליהם כל בוקר-צהריים-ערב, שר לעצמך כמה ארוך שאתה רק יכול. אלון שר בעברית ואני ברוסית, שתי השפות מתערבבות להן בצורה משעשעת בשקט שמסביב. לשעתיים האחרונות בחתירה ישנה מחשבה קבועה ומיוחדת: הרהורים על ארוחת הערב. אלון מעדיף להתמקד בסטייקים, נפשי מרחפת גבוה יותר מעל דגים, סלטים ופירה תפו"א. בסוף היום אנו נוחתים על חוף בלי ציוויליזציה בעליל, ובמקום הסטייק והפירה דוחפים שתי שקיות אוכל מיובש דוחה. על כל שקית מופיעה תמונה מפתה עם כיתוב מבטיח: 6 מנות.

לפעמים אנו מצליחים יותר. Cockle Creek היא עיירה קטנה ושוממת בחלקה הדרומי של טסמניה. זהו ישוב ראשון שפגשנו אחרי שישה ימי חתירה לאורך שמורת הטבע הדרום מערבית. מסעדה, מקלחות חמות, מכבסה – מה לא עלה לנו בראש! אך המציאות – מרה ואכזרית: מלבד בתים נטושים ונוף פסטורלי אין כאן כלום. איש בודד הולך לו ללא חשד לאורך הים. שמו מייקל. אלון מודד את המרחק, מתביית ומזנק אל טורפו. לאיש אין שום סיכוי. אלון שופך במהירות את קורות חיינו, את סיפורי הגבורה מן המסע, מראה כפות ידיים שחורות מיבלות (זהו טריק קבוע ושחוק אך הוא עובד נהדר כל פעם מחדש). ואני יושב לי בקיאק ומחייך בכל כוחי כדי להקנות לפרצופי השרוף, המלוח והלא מגולח מעט תכונות ידידותיות. "אבל אין כאן מקלחת ציבורית", - עומד מייקל ביאוש מאחוריי קו מז'ינו האחרון. "ואיפה אתה עצמך מתקלח?" – שולף אלון את נשק יום הדין חיוכי מתרחב עוד יותר. אחרי המקלחת מייקל מצטרף אלינו לתה ומביא איתו גם קילו של קציצות קנגורו חלומיות. הטסמנים הם עם חם ומדהים. הם מזמינים אותנו הביתה, נותנים לנו אוכל, מסיעים אותנו לחנויות. אגב, ככל שאנחנו מתקדמים בטיול ככה יותר ויותר אנשים שואלים אותנו "אתם בסדר?" בתור השאלה הראשונה. מוזר. אני מרגיש מאה אחוז כל עוד איני מביט באיש הפראי והמפחיד שמסתכל עליי מהראי. אל אלון אני כבר התרגלתי.

החוף המזרחי והצפוני עברו בשלום אם כי חתירות רבות ברוח נגדית חזקה היו מתישות ומתסכלות. פעם אני הייתי קורס אחרי החתירה, פעם – אלון. אצלי התפתחה דלקת בגיד היד, אצל אלון הרגל היתה נרדמת בחתירה ומקרינה כאבים עזים לתוך הגב. את שנינו עקצו זבובי מרץ שהיו אחראים במידה רבה להתקדמותנו המהירה כל כך. החוף הדרום מערבי היה לפנינה המפחידה והנשגבת של הטיול.

100 ק"מ מ Strahan - הציוויליזציה הקרובה ביותר, החוף המערבי. השמים – קודרים, מתחיל להחשיך. עוד שני ק"מ – Nye Bay – היעד הסופי לאותו יום. אנו פוגשים סירת דיג. הדייגים נותנים לנו מים מתוקים ומראים נתיב כניסה מומלץ למפרץ. באופן מחשיד מסלול זה עובר בקרבה לריפים תת ימיים שניתן לזהותם לפי גלי ענק שמתרוממים בקרבתם ונשברים בעוצמה. אנו מחליטים לסמוך על הידע המקומי ונכנסים לאיזור המסוכן. החתירה מתוחה ומרוכזת, המוח ממפה את מיקומן של השבירות שהתרחשו ברבע השעה האחרונה. הבעיה היא שהים עולה במהירות ואיזורי שבירה חדשים מתגלים להם לפתע כשמגיע גל חריג בגודלו. 50 מטר לפנינו נשבר גל ענק. כמו כתר רכבת הוא דוהר אל החוף הצוקי ומשאיר מאחוריו שביל תכלת בהיר ונקי שמאיר פתאום את האפור שמסביבנו. זה היה קרוב למדי. אנו מגבירים את הקצב כדי לחלוף על פני האיזור המסוכן כמה שיותר מהר. האדרנלין מעלים את העייפות שהצתברה מעשר השעות האחרונות של החתירה. הדופק עולה, הראיה מפוקסת. כשנראה לנו שהסכנה כבר מאחורינו אנו רואים לפתע קיר מים מצמרר שמתרומם לימיננו, כ 6 מטרים גובהו. אני שומע מאחוריי צרחה של אלון ומתהפך לפני הגל כדי לרכך את מכת השבירה. בעודי הפוך סיפוק עליז וטיפשי עובר בראשי: סוף סוף נתפוס מפלצת אמיתית, נוסיף עוד חוויה לאוסף החיים. שנינו הרי גולשי גלים חזקים.

המשוט שלי מוכן לגלגול אסקימוסי. אני מתחיל לטפס למעלה גבוה יותר, יותר, נעצר לשניה ארוכה ופתאום עף, מתרסק ונקבר תחת בניין של מים תוך כדי התגלגלות בלתי פוסקת שמזכירה מכונת כביסה אדירת מימדים. בגלגול השלישי המשוט נעקר לי מיד אחת ורגע אחרי אני מאבד אותו גם מידי השניה. אני נאלץ לפלוט מהקיאק ומאבד גם אותו בין רגע. בתוך הערבוביה אין לי מושג אפילו איפה זה "למעלה". אני עושה תנועות חזקות עם הידיים, האוויר אוזל. אינני מרגיש שום פחד, אני פשוט רוצה לנשום. נדמה לי שאני רואה מאיפה מגיע האור, ונלחם בכוחות אחרונים כדי להגיע אליו. בין הקצף הלבן של הגל אני מצליח לקחת נשימה מיוחלת וממשיך להתערבב עד שהכל מסביבי נרגע.

למזלנו זה היה גל בודד, עובדה שהצילה את חיינו. נגררנו עד למרחק של 100 מ' מהצוקים והגל הבא היה מרסק אותנו ואת הקיאקים עליהם. הסיכום העגום היה: reentry and roll שלי, כתף כמעט פרוקה של אלון, חבל משוט ראשי קרוע, חבל משוט רזרבי קרוע, מכסה תא קדמי שנפתח חלקית, מפות ימיות נשטפו, ספוגי קסדה נעקרו ממקומם, ואחד ממכשירי ה GPS העמידים למים החזיר את נשמתו לבורא. אך האבידה הרצינית ביותר היתה ללא ספק אחד משני הבקבוקים לפיפי. מעכשיו אין יותר ספונטניות שבאקט, דרוש תיאום עם השותף. ככה נבנית חברות.

זהו אולי הדבר החשוב ביותר שיצר המסע. יחדיו צחקנו ורבנו על מי ישטוף את הכלים, בישלנו פסטה והתפנקנו במסעדות, הקמנו אוהל וישנו מתחת לכיפת השמיים לאחר שהוא עף לנו לים עם שקי השינה והמזרונים שהיו בפנים. בין הרי המים ליד SW Cape וברוח של 45 קשר ב Port Davey, בכל הזמן הזה היינו ביחד. גם ברגעים הקשים כשכל אחד מאיתנו היה יכול לסמוך רק על עצמו, עצם הקרבה של החבר היתה עוזרת ומחממת את הלב. הוכחנו לעצמנו את מה שרצינו, בדרך אפילו קבענו שיא בזמן ההקפה, אבל זה לא העיקר. החברות שנבניתה שווה הרבה יותר מההישג האישי.

אז איפה נמצאת אירלנד?

מידע נוסף אודות המסע ניתן למצוא בכתובת האינטרנט: www.hoichman.com/tasmania